מטופל כראוי
אין לך דבר מענג ומגרה יותר מאשר נתח בשר עסיסי עשוי בדיוק במידה, על אחת כמה וכמה, כאשר המדובר הוא בנתח מיושן כהלכה ומטופל כראוי ע"י מקצוען המבין בענייני בשרים. וכשברנש מן היישוב טורח להשתחל ולהתמקם במאורה המתהדרת בבשרים עסיסיים מיושנים ועשויים בדיוק כפי המידה – ברור ונהיר לו, שאומצה המטופלת כראוי למעשה אינה מטופלת כלל ועיקר.
בעצם, כל תפקידו של האיש אשר על האסכלה להניח לה לאותה אומצה לנפשה לשוחח עם צלעות המתכת הלוהטות על הא ודא בעוד חום הגחלים משזף אותה ללא לאות. אין ספק שאותה אומצה עסיסית מתייחסת ברצינות גמורה למסרים המשוגרים אליה מכיוון צלעות המתכת של האסכלה מאחר ואלה מצליחות דרך קבע להטביע בה את חותמן ואף משכנעות אותה לשאת על גופה לעולם ועד את חותמת צורתן הישרה.
לכשעצמי אני מעריך עד מאד את אומץ ליבן ורוח ההקרבה של אותן אומצות המקפצות בעוז ונשכבות בגופן על ה"גדר" שמעל לגחלים הלוחשות. הערכה זו מגיעה במיוחד לאור העובדה שאין לך בעירנו אפילו לא גברבר אחד שמוכן לנהל שיחה עם צלעות האסכלה כשהגחלים רוחשות תחתיו.
למעשה, אין לי ספק, ועל כך אני מוכן להסתכן בהימור נאה, שאם אכן יש בנמצא ברנש נועז וטיפש עד כדי כך, אותו בר-בי-רב מקפץ ומתנדף לו מהאסכלה במהירות הקול, ובעצם מצב העניינים מתחמם עד כדי כך, שאותו אומלל כבר מזמן איננו בסביבה בעוד קול זעקותיו עדיין ממשיך להדהד דקות ארוכות בחלל אותה מאורת בשרים מהוללת.
לא כך הם הדברים לגבי אותה אומצה המגלה סיבולת גבוהה ביותר בעודה משתזפת לה בנעימים על האסכלה. מגדילות לעשות אומצות המיושנות בדיוק כפי המידה. בניגוד ליכולות התעופה במהירות הקול שמפתח אותו ברנש הזוכה לבילוי לוהט על צלעות האסכלה, האומצות רק רוחשות זמזום חרישי שנשמע כמו שיחת חולין רגועה בעלת גוון עליז למדי.
גם ברגע בו העניינים מתחילים להתחמם ולקבל כיוון רציני יותר מאשר סתם שיחה בענייני דיומא, אומצה אמיתית אינה קמה ברגע שדברים מתלהטים ומסתלקת לה למקום רגוע וצונן יותר, אלא תולה את עיניה באיש אשר על האסכלה, ומבקשת ממנו במבט מתחנן להפוך אותה ולאפשר לצלעות האסכלה להעניק את אותו טיפול חמים, מסור ומשכנע גם לצידה השני. שכן, כל אומצה שמכבדת את עצמה יודעת אל נכון להיזהר מקיפוח שעלול לפגוע ברגשות אחד מחלקיה ללא סיבה ראויה ומוצדקת.
רק ברנש מנוסה באמת ובתמים המבין לליבן של אומצות, מסוגל להקשיב ולהבין את השיחה המתנהלת בינן לבין צלעות האסכלה ואף להיות רגיש מספיק כדי לקלוט את מבטן המבקש ממנו ברחש להפכן על צידן השני. מלאכת זיהוי רגע האמת קשה שבעתיים שעה שצלעות האסכלה מנהלות בו זמנית שיחה ערנית וקולחת עם כמה וכמה אומצות, מה גם שלכל אחת ואחת מהן – כדרכן של אומצות – יש מה לתרום לאותה שיחה עירנית, ולמעשה האסכלה כולה נראית ונשמעת כמו אולם ההימורים בבורסה של הוול-סטריט ברגע פתיחת המסחר.
וכך, בלילה חורפי וגשום במיוחד, בעודי פוסע במעלה המדרחוב היחיד של עירנו הקטנה, משגרת אלי בטני אותות של מצוקה אמיתית. עוצמתם של אותות אלה גובר ומאמיר עד כדי הטרדה של ממש ברגע בו נתלות ארובות עיני על פתחה של "ללקק את האצבעות", הלא היא מאורת בשרים ידועה השולחת לכל תושבי העיר שחולפים למול פתחה שובל של ניחוחות 'על האש'.
ניחוחות אלה מוכרים לכל דרדק בעירנו כערמומיים ביותר מאחר והם מצויידים בכישרון אמיתי למשוך בחוטמם של האזרחים התמימים ולכוונם הישר אל פיתחה של אותה מאורת בשרים ידועה. ניחוחות ה'על האש' מתהדרים ומתגאים בהקפדתם המחמירה על שיוויון זכויות מוחלט, ומשום כך הם דואגים להעניק משיכת חוטם לבבית בכל לכל העוברים והשבים ללא הבדל דת, גזע ומין ולהזמינם להתלבש על אחד הכיסאות העגולים חסרי המשענת המקובעים מסביב לדלפק הסועדים.
ואני, לא רק שאינני יוצא מן הכלל אלא אף נחשב כקורבן מועד למשיכות מסוג זה. וכך, לפני שמספיקים הרהורים עגומים בדבר כמות המזומנים שבכיסי לשכנע אותי לבצע עקיפה ולהתרחק מאותה מאורה, אני מוצא עצמי ממוקם עמוק עמוק בכסא הסמוך ביותר לאסכלה וזאת משום שבאיזור זה הסיכויים להתחמם ביום חורף קר בטוחים בדיוק כמו סיכוייו של מיכאל שומאכר, סייס המירוצים הנודע, לזכות בפעם השלישית ברציפות במירוצי פורמולה 1. מאחר ואיכות חיי ושמי הטוב חשובים לי מאד מאד, הריני מפטיר ללא כל דיחוי שלום רחב אל הנוכחים הבודדים השורצים אותה שעה במאורת "ללקק את האצבעות". מרביתם של טיפוסים אלה, ידועים בעירנו כתושבים הגונים עד מאד המקפידים על נימוסין והליכות.
חלקם אף מתכוונים באחד הימים לשלם מיסים לרשות העירונית, כאשר המגבלה היחידה שמונעת מהם מעשה כל כך מתחשב ואצילי, הינו יובש חמור ביותר של מרשרשים בכיסם.
למעשה, באותה עת של רצון טוב המגיע לעניות דעתי עד לרמה של פזרנות, אפילו המצלצלין לא משמיעים את קולם בכיסם וכך, בעצם מתקפחת לאותם תושבים הזדמנות הפז להיחשב ליקירי העיר. מאחר ותושבים אלה נוהגים לשמור על דיסקרטיות ראויה להערצה ולא להתערבב בענייניו של אחר שלא לצורך, רק אחד או שניים טורחים להשיב לברכתי במנוד ראש קטן ובלתי נחשב בעליל.
היחיד שממהר לקראתי הוא משה 'חריץ', האיש אשר על האסכלה המטפל כראוי מאז שנים רבות באומצות הבשר של מאורת "ללקק את האצבעות". את שמו מקבל משה מהוריו ביום היוולדו מאחר ובאותם ימים נוהגים הורים רבים לקרוא לעוללים שאך זה נולדים בשם משה. לדעתם של הוריו, דומה משה הזאטוט לכל משה אחר שנולד – שער שחור, אף באמצע הפרצוף ובכי מורט עצבים מרוח על לקקנו – ועל כן אין שום סיבה לכנותו בשם אחר.
שיטה זו מסייעת מאד על העניינים באותם ימים, בעיקר בשעות הערב בהן הורים רבים קוראים לילדיהם לחדול ממשחקי הרחוב ולהתייצב בבית, שכן הסיכויים הולכים ומשתפרים משמעותית כי אכן משה, זה או אחר, אכן מגיע הביתה ולא ראובן או אברהם. לימים, זוכה משה לכינויו ה'חריץ' על שום חיבתו היתירה להשתחל בעיצומן של השיחות שמגלגלות האומצות עם צלעות המתכת של האסכלה ולחרוץ בהן חתכים עמוקים באמת ובתמים. לכשעצמי, אין לי כל התנגדות לחיבתו של משה להטביע את חותמו באומצות בצורת חריצים עמוקים, במיוחד כשמדובר באומצותיהם של אחרים.
ואולם, כל נסיונותי עד כה, לשכנע את משה 'חריץ' להעניק לאומצה המיועדת לי טיפול כראוי בלבד, ללא חתכים והתערבויות הסכין החביבות עליו כל כך, עולים בתוהו. מצב עניינים זה מעציב אותי עד מאד ואף מציף את ליבי בהרהורים נוגים, שכן לצפות במשה 'חריץ' מתעלל שוב באומצה עליה אני חולם חלומות הינו מחזה עגום לכל הדעות. וכך, בעוד אני נשמט למעמקי הכסא חסר המשענת שבסמוך לדלפק הסועדים מקדם משה 'חריץ' דנן את פני בברכת שלום רחבה ביותר כשעל פרצופו מרוח חיוך רחב החושף מחסור משמעותי בשיניים.
אינני סקרן מעולם לדעת לאן הולכות שיניו של משה 'חריץ' ומדוע הן בוחרות לנטוש את פיו לעולמי עד, אם כי אין לי ספק שבהזדמנות הנאותה העניין מתבהר מניה-וביי וזוכה לסיקור רחב ויסודי עד מאד. "משה" אני מודיע חגיגית ל'חריץ', "מטרת ביקורי בלילה חורפי וגשום זה היא לזכות בנתח אומצה עסיסית ללא חתכים וללא צלקות ניתוח שאינן מתאחות עוד לעולם.
ומאחר ורק מעטים ממבקרי המזללה הקבועים טורחים לאכלס את המקום בלילה כל כך קר וסגרירי, נופלת בחלקי הזדמנות נדירה לנעוץ את ארובות עיני במעשיך ולהשגיח מקרוב שאכן הינך מעניק לנתח האומצה העסיסית שלי טיפול כראוי ללא כל תוספות". ומיד אני מוסיף ומצהיר באוזניו של ה'חריץ' שאין ספק בליבי שהאומצות אותן הוא חורץ קצת מתרעמות על ההפתעה שהוא מכין להן בעזרת סכינו הגדולה, מה גם שזו קוטעת את שיחת החולין העליזה שיש להן לאותן אומצות עם האסכלה.
חלקן אפילו נעלבות עד עמקי נשמתן מאחר ונהיר להן שאת הצלקות שמשה משאיר על בשרן העסיסי והענוג אפילו צוות שלם של עובדי חדר ניתוח הכולל גם כירורג בכיר ומומחה פלסטי אינם מצליחים לאחות ולתפור חזרה למצב הקודם. למעשה, אינני משוכנע כלל ועיקר שגילוי הדעת בדבר אכזבתן של האומצות מיחסו של משה עושה עליו רושם מיוחד, לא נותר לי אלא להסיח את דעתו מן האומצה ומתהליך החריצה.
כך, תוך הבעת עניין כנה בשלומו, אני תמה בקול רם כיצד זה שברנש שכל עיסוקו סביב נתחי בשר ואומצות מניח למרבית שיניו לעזוב אותו ולנדוד למקומות אחרים לבלי שוב. מה גם שעניין נטישת השיניים מקפח כמעט לחלוטין את הנאתו מלעיסה הגונה של אומצה עסיסית שטופלה כראוי.
"ובכן", מפזם לי ה'חריץ', "ידוע לך בודאי, עד כמה גדולה חיבתי לנתחי בשר מיושנים ומטופלים כראוי, אולם יותר מכל, נוהה ליבי אחר "פרגיות" צעירות, אלה שבשרן רך וטעמו ללא צל של ספק כטעם גן עדן". בעניין הפרגיות חוששני שלמרות היותן צעירות ורכות, ואולי אפילו שוות נגיסה הגונה מעת לעת, אני מעדיף שלא להעניק להן יותר מאשר הצצה חטופה ולא הרבה מעבר לכך. זאת, בעיקר בשל כוחן המופלא לשבש לברנשים השורצים בעירנו את דעתם, וברוב חוצפתן אף לנצל את רגעי היסח הדעת ולגרום לאותם סייחים לעשות דברי הבל ושטות כמו קרקורי חיבה, שריקות חמדה וכל היתר.
במקרים קשים עוד יותר, מסוגלת פרגית ראויה להביא ברנש מיושב בדעתו עד לאבדן שליטה מוחלט על תנועות הידיים שמנצלות את רגעי פיזור הדעת ונשלחות כאילו מעצמן לאחוז בחלקיהן העסיסיים של אותה פרגית. עניין שליחת ידיים, גם אם הוא נעשה מתוך אובדן הכרה מוחלט וטשטוש חושים עמוק, מתברר לרוב כהערכת מצב שגויה בעיקר אם בקרבתה של אותה פרגית מצוי "תרנגול" המייחס לעצמו בעלות עליה.
משום כך, הריני מעדיף דווקא את אותן פרות עבות בשר, למודות ניסיון ובעלות יכולת מובטחת להעניק לברנש ללא כל התחייבות שעה של עליצות וטעם לחייו, מה גם שאני סמוך ובטוח שאין בשטח פר זועם שעלול לנגח.
ועדיין, למרות שהעדפותי בענייני בשר שונות מאלה של משה ה'חריץ', הריני מוכן לעשות הכל כדי לחסוך מהאומצה המשתזפת לה בהנאה על האסכלה את הפתעת החיתוך לעומק שמשה 'חריץ' מכין לה בחשאי, ומשום כך אני מניע בראשי להסכמה מלאה ומלאת עניין שמעודדת אותו להמשיך בתיאוריו בדבר הפרגיות הצעירות.
"וכך", ממשיך הברנש ומפזם באוזני "יום בהיר אחד, בתקופה בה שיני עדיין ממוקמות אצלי בטור מאורגן היטב, מי נכנסת ומפסיעה למאורה אם לא ליסה 'המונה דופק', וכפי שידוע לך", מצהיר ה'חריץ', "אני כרוך אחרי אותה ליסה באמת ובתמים ומוכן לעשות הרבה כדי לזכות בתשומת ליבה".
"למעשה, אין לך דבר שמשמח אותי יותר אם ליסה זו קופצת ביום מן הימים ומקבלת החלטה להפוך לאשת חיקי הנצחית וביחד אנחנו מקימים לנו בית קטן וחמים ובו מתרוצצים כמה זאטוטים ואולי אפילו זאטוטות קטנות."
ליסה 'המונה דופק' הינה דמות ידועה ומוכרת היטב בעירנו. עיקר עיסוקה מתמקד בענף הבידור והשעשועים, כאשר תחום התמחותה הוא להציג את נתוניה לכל ברנש שמוכן להפקיד בידיה תמורה הולמת.
ליסה דנן, ברוכה בנתונים מרשימים עד מאד אותם היא אוספת בקושי רב לתוך מחלפותיה וזאת משום חיבתה היתרה להתהדר ולעטוף את חמוקיה במלבושים קטנים כדי לפחות שני מספרים ממידותיה. לעניות דעתי, חשיפת יתר זו של חלקים נכבדים כל כך פוגעת בפרנסתה פגיעה של ממש שהרי רק ברנש מטושטש וחסר בינה שולח את ידו לכיסו למימוש הזכות בצפייה הגונה במה שכבר גלוי בהתרסה. יחד עם זאת, לטענת מביני עניין ומקצועני שיווק, אין חשיפה זו אלא אקט של קידום מכירות ותו לאו.
כנראה שאינני מבין דבר וחצי דבר בשיווק מאחר ועסקיה של ליסה 'המונה דופק' לא רק שאינם נפגעים כלל ועיקר, אלא אף פורחים ומשגשגים בזכות אותם מלבושים צנועים בגודלם. הנה כי כן, ככל שאותם פרטי לבוש זוכים לממדים יותר קטנים כך מתארכת רשימת המעוניינים בצפייה הגונה במחמדים ואולי אף ברכישה של עינוג כזה או אחר מתוך תפריט השירותים המשלימים שליסה 'המונה דופק' מציעה לכל דורש.
הכינוי 'המונה דופק' מוענק לה לאותה ליסה משום שככל שזמן הצפייה (או השירות האחר) מתארך ומתמשך כך התשלום שדורשת אותה פרגית מאמיר ועולה. "ובכן", ממשיך משה 'חריץ' בתיאור, "ברגע בו דורכת כף רגלה של ליסה 'המונה דופק' בפתח המאורה אני מחסיר פעימה בליבי ואפילו שוכח לחרוץ את האומצות שמבלות בנעימים באותה עת על האסכלה".
"אולם, מאותה הצצה הגונה שאני משגר לעברה נהיר לי שמצב רוחה מדוכדך כהוגן, ובעצם, היא נראית לי עצובה מאד מאד. מאחר והמאורה מלאה באותה שעה בברנשים וחתיכות הכמהים לאומצה מטופלת כראוי, אין מושב פנוי למעט זה שהינך נעוץ בו ברגע זה ממש, שם שומטת ליסה את מכמניה ומתיישבת תוך שהיא פולטת אנחה כבדה הנבלעת ברחשי השיחה הקולחת בין האומצות לאסכלה".
מהיכרותי רבת השנים, אני יודע אל נכון, שאין לך דבר שנוגע יותר לליבו של ה'חריץ' מאשר פרגית בוכייה הפוצחת ביבבות אל מול עיניו, על אחת כמה וכמה כשמדובר בכזו שמסוגלת גם בלי היבבות ושאר מבטי העצב והתוגה להחסיר פעימה מליבו של משה.
"'חריץ'", אני ממהר לקטוע את סיפורו בקול מודאג, "נהיר לי שאתה מאוהב באותה ליסה עד מעל לראש, ובאמת ותמים אין דבר שאני מעוניין בו יותר מאשר לשמוע את הסיבה האמיתית לדמעותיה של אותה פרגית עסיסית. אולם," אני מצהיר באוזניו של משה, "זאת אני עושה בשמחה רק לאחר שאתה הופך את האומצה שלי שמשתזפת לה להנאתה ובבקשה, בלי חיתוכים ושאר תעלולים שעלולים לפגום בהנאתי". כך אני מצהיר באוזני האיש נטול השיניים ומיד ממשיך בפזמון, "וכדי להיות סמוך בטוח שאינך מתפתה לעשות כמנהגך, אני מבקש שתניח את הסכין המהוללת שלך כאן לידי ובעודך הופך את האומצה על צידה השני. בנוסף, אני רוצה לראות את מעשיך כדי לוודא שאינך שולף סכין מסתורית ומבצע את זממך".
בימים כתיקונם, ציוץ שעלול להישמע כביקורת חלילה על אופן טיפולו של משה באומצות, יכול לזכות את אותו ברנש נרגן בחריצה הגונה על גופו הוא. אולם, מאחר ו"החריץ" מעוניין להמשיך בסיפורו יותר מאשר להעניק לפני טביעת הסכין, אני לוקח על עצמי את הסיכון שהוא ממלא את בקשתי ומוחל על כבודו המקצועי. לשמחתי הרבה, ממהר הברנש להפוך את האומצה המיועדת לי מבלי להעניק לה ולתוכן שיחתה עם האסכלה תשומת לב מיותרת. "ובכן," ממשיך משה את סיפורו, "מסתבר שאותה ליסה 'המונה דופק' זוכה לצביעת גוף בסימנים כחולים מטיפוס חסר נימוסים והליכות השורץ באיזור עבודתה בכל עת שהוא אינו מטגן את ישבנו מאחורי סורג ובריח.
אותו ברנש מנסה לטעון לבעלות על ליסה ובעיקר על הכנסתה, אותה הוא מייעד למימון השקעותיו בעסקי התרופות והכימיקלים לצרכיו הפרטיים ופה ושם גם לשם מסחר. למעשה, אותו בעל זרוע מקפיד להציע את מרכולתו ללקוחותיה של ליסה 'המונה דופק' ובכך הוא מקפח את פרנסתה פעמיים.
פעם אחת בלקיחת שכר עבודתה שמושג בעמל רב ופעם שנייה בחיבוט על הלקקן ובסביבתו. ובאותה הזדמנות, מעניק אותו טיפוס אי אלו מזכרות כואבות על גופם של כל אלה המסרבים לרכוש את סחורתו כתנאי לקבלת הזכות לשגר מבט מקרוב בליסה. למעשה, החיבוט החביב ביותר על אותו ברנש הוא עיסוי הארובות, הלא הוא אותו שילוח של צמד אגרופים מהיר וכואב לארובות עיניו של הלקוח.
אקט זה של אהבה, גורם להתנפחות עד כדי סגירת העיניים לשלושה ימים במהלכם אינו רואה האומלל לא את ליסה 'המונה דופק' ואפילו לא את עצמו גם אם הוא ניצב למול מראה הצמודה לחוטמו. למען האמת, לקוח שסופג עיסוי ארובות צריך לצאת מכל העניין מרוצה שהרי בתום אותם שלושה ימי עיוורון מוחלט הוא כבר מסוגל לראות צללים דרך חרכי התצפית שלו. ותוך זמן לא רב הוא אף חוזר לראות כבעבר למעט שני עיגולים כחולים שממשיכים להאיר את דרכו כצמד פנסים.
רע שבעתיים מצבם של אלה הזוכים לריסוק לקקן, שהרי כאן, גם לאחר שלושה ימים, שבוע או יותר, השיניים שעזבו את פיותיהם אינן חוזרות למקומן לעולם למעט לאלה שמסוגלים להפקיד ערמה נכבדה של מרשרשים לכיסו של רופא מומחה בעל שם עולמי בשיקום פה ולסת.
ובכן," נאנח ה'חריץ' תוך פליטת נשיפה כבדה ועגמומית, "אחרי שאני רואה את הסימנים הכחולים על גופה של ליסה, ומצרף לאותו מראה את עיניה העצובות ומבטה העגום, הדבר נוגע לליבי מאד מאד. אי לכך ובהתאם לזאת אני מוצא לנכון לשוחח עם בעל האגרופן ולהסביר לו שכך לא נוהגים באשה. הרי ברור לכל בר-בי-רב שליסה שלי אינה נופלת ברחוב ומועדת אלא זוכה לחיבוט הגון בדיוק כמו אותם לקוחות אומללים המתכבדים בחבטה הגונה במקום צפייה מהנה". ה'חריץ' נאחנח לרגע ומיד ממשיך, "סופו של אותו מפגש אמנם מותיר אותי עם כמה שיניים פחות, אך עם החלטה ביום מן הימים לחזור ולפגוש את אותו ספק כימיקלים לסיבוב שני".
כאן המקום לציין שמשה 'חריץ' אינו נמנה עם הטיפוסים רחבי הכתפיים, ארוכי הזרוע, ומהירי האגרוף. למעשה, משה שלנו אינו מתמחה בקרבות מכל סוג שהוא ועיקר המוניטין שיוצא לו הוא בשליטה בסכין הבשר ובחריצת חתכים על אומצות במהירות ראויה להתפעלות.
"לא אלאה אותך בפרטים על טיב אותו סיבוב שני, היכן ומתי הוא מתקיים," מפזם לי משה בחיוך שמסתיר יותר מאשר מגלה, "אך אוכל לבשר לך בשמחה שמהר מאד, אנחנו מגיעים להסכמה והבנה שהוא אינו מרים עוד יד על אשה בכלל ועל ליסה שלי בפרט, ובעצם הוא אף מתנדב לפנות את השטח ולהתנדף לעולמים".
סיפורו של 'החריץ' נוגע לליבי מאד מאד מאחר והוא מוכיח שבתוך תוכו פנימה מסתתר ג'נטלמן אמיתי שמוכן לעמוד ולהגן על אהובתו. זאת, למרות שבריא ונהיר לו שזו אהבה שלעולם לא תתממש מאחר וליסה 'המונה דופק' מצטיירת כקרייריסטית מובהקת המקדישה את מרבית זמנה לעבודתה ולא להקמת משפחה.
* * *
מעבר לעניין הסכין והחריצה הנחשבים בעיני למקפחי תענוגות בשרים, אין ספק שמשה הינו מקצוען אמיתי בתחום עיסוקו. שהרי רק מקצוען אמיתי מסוגל לספר ברהיטות סיפור כל כך קרוב לליבו ובה בעת להשגיח על האומצה ולוודא שהיא אכן זוכה לטיפול כראוי. "'חריץ'", אני מודיע לו, "אתה גבר שבגברים וג'נטלמן במלא מובן המילה. לדעתי אותה ליסה חייבת לך הרבה ואני מקווה באמת ובתמים שהיא גומלת לך כראוי". ומיד אני מוסיף עוד תצהיר אחד, "אולם עכשיו, כשמונחת לפני הצלחת עם אומצה עשויה באופן החביב עלי – ללא כל חריץ וחתך – אני מתמקם ברשותך באחד השולחנות הרחוקים מעין כל ומבצע בה את זממי". וכך, בעוד אני מתענג על האומצה המטופלת כראוי מי מזדחל למאורת "ללקק את האצבעות" אם לא כחול המדים אברמיקו 'אזיקון'.
כל מי שמכיר את אברמיקו יודע אל נכון שהוריו רוצים להעניק לו בעת הולדתו את השם משה כפי שמקובל באותם ימים. אולם ניכר בו בינוקא שאך זה יוצא ומגיח אל אוויר העולם שיופי אינו אחת מתכונותיו הבולטות. למעשה, אברהם מצליח לשבור את שיאי הכיעור הגבוהים ביותר ועל כן בודדים הם המוכנים להתחרות בו בתחום זה. בעצם הענקת השם אברהם ולא משה, מפגינים הוריו רגשות של חיבה ואף מגלים התחשבות רבה בנפשו העדינה מאחר והם מונעים ממנו את עלבון הדחייה ע"י הורים אחרים כאשר הם קוראים לילדם משה לעלות הביתה ובטעות מתייצב בפתחם דווקא אברהם. וכדי לחזק את הילד הם אפילו מעניקים לו כינוי של חיבה – אברמיקו.
ואכן, אברמיקו מפצה את עצמו על היעדר חן ויופי בהרבה שרירים ומזג חם המסייעים לו לסלול את דרכו לכחולי המדים. למען הכנות, אברמיקו אינו לובש מעולם את הבגדים הכחולים מאחר ועיקר עיסוקו בתחום שמירנ על החוק והסדר הוא לבלוש אחרי אחרים ולחטט במעשיהם, ומדים כידוע, אינם מסייעים לו כלל ועיקר להצניע את מראהו בעודו בולש.
את הכינוי 'אזיקון' מרוויח אברמיקו כתוצאה מחיבתו היתירה לעטוף את ידיהם של טיפוסים כאלה ואחרים באזיקי הפלסטיק וללוותם בנימוס אבירי לשיחה צפופה במקום אפל בו הוא מצליח לעורר את זכרונם בעזרת חיבוט הגון. רבים מעונדי האזיקים מתלוננים על כך שידיהם צמודות אחת לשניה יתר על המידה ובכך נמנעת מהם זכותם החוקית להשיב לאברמיקו על שאלותיו תוך המחשת התיאור בשפת הידיים המסייעת להבהיר טיעונים חשובים.
אינני שש לפגוש את אברמיקו 'אזיקון' באף אחד מרגעי היממה, על אחת כמה וכמה בלילה סגרירי וגשום, ובמיוחד, בעודי מתענג על אומצה שסוף סוף זוכה לטיפול כראוי, דהיינו ללא חיתוכים בכלל וחריצות סכין בפרט. כל מפגש עם כל כחול שהוא גורם לי ללחץ מיותר, אך כאזרח המעוניין לשמור על יחסים תקינים עם כל הנקראים בדרכי, הריני מפטיר הללו רחב ביותר לאברמיקו 'אזיקון', ומתפלל בעמקי נשמתי שהוא אינו רואה או אולי מגיע לשם מטרה אחרת ואינו משיב כלל לקראתי.
אולם לאחר שהוא סורק בארובותיו את שולחנות ויושבי "ללקק את האצבעות" בוחר ה'אזיקון' מכולם לצנוח ולהתמקם דווקא אל שולחני. "מה העניינים, כחול?" אני מפזם לו בחגיגיות רבה וממהר לתחוב אל פי נתח בשר רחב כתפיים וזאת לפני שאברמיקו מחליט לטעון לאחוזים באותה אומצה. "מה מעשיך מחוץ למיטתך החמה בלילה קודר ורטוב?" אני מוסיף מתוך דאגה אמיתית לבריאות של אברמיקו דנן.
"ובכן," מודיע לי ה'אזיקון' "אותך אני מחפש ולא אחר. וכפי שאתה יודע היטב, כשאני מחפש מישהו, לא גשם, לא קור, ולא לילה מזופת עומדים בדרכי". אלמלא נתח הבשר הממלא את פי עד תום ודאי מגיע לאוזניו של אברמיקו הרעד הבלתי נשלט שגורם לשיני לנקוש זו בזו כצמד קסטנייטות של רקדנית המפליאה בריקוד הפלמנקו. "כן, אותך אני מחפש," ממשיך ה'כחול' ללהג באוזני. "מאז ומעולם אני רואה בך אדם ישר המקפיד לשמור סוד. למעשה, אני מחשיב אותך כחבר אמיתי ובפני מי יכול ברנש בעירנו רוויית הפשע לחשוף את ליבו אם לא בפני חבריו".
"בודאי, 'כחול'," אני ממהר להצהיר בקול למרות שאין לי מושג קלוש על סמך מה מבסס שוטר החרש את הנחתו כי אכן אנחנו חברים. "אינני יכול לחשוב על חברה ראויה יותר בלילה שכזה."
"אם כך, הקשב ושמע," פוצח ה'אזיקון' תוך שהוא פולט אנחה כבדה ועל עיניו ניכר כי דבר מה מציק לו וככל הנראה אף מכביד על ליבו עד כדי כך שהוא חש צורך עז לפרוק ולהוציאו לאור.
"ידוע לך שאני עוסק בבילוש מאז זמן רב, ובימי אני מספיק לראות מכל הבא ליד; ברנשים מרקידים זה את זה לקול נגינת העופרת הנפלטת מקני ה'מוחקנים' שלהם, פרגיות מפוזרות לחלקים במוקדי בילוי שונים בעיר ועוד כהנא וכהנא מעשים טובים. מרביתם של אותם אירועים מופיעים בכותרות ובחדשות, וחלקם עדיין נסתרים וחסויים מפאת הצורך לשמור על כבודם של אזרחים שונים שציון שמם בהקשר לאותם אירועים עלול לפגוע באמת ובתמים בעסקיהם ואולי אפילו בבריאותם. יש גם את אותם מקרים שאינם מפוצחים לעולם והסיכוי למצוא את האחראים הוא כסיכוייו של דג לחצות את הסהרה בהליכה בצהרי יום".
אברמיקו קוטע את סיפורו ודולה לעצמו מעשר ממנת התפודים שלי המופיעה כתוספת נאה לאומצה המטופלת כראוי. "כחול, תתכבד ותאכל, אתה נראה לי רע מאד מאד ואולי אף כדאי לך לגרור את עצמך אל עורב הרפואה הראשון שאתה מצליח למצוא ולו רק כדי לוודא שהעניין שאוכל אותך הוא זמני ואינו מזיק לטווח הארוך." כך אני מצהיר בפניו ובכל ליבי מקווה שאין בדעתו של אברמיקו להוריד מהאומצה שלי מעבר למעשר גם לקט, שיכחה ובעיקר לא פאה.
"אכן, דאגתך לבריאותי מעידה שוב עד כמה חבר טוב אתה," מפזם כחול המדים שמעולם אינו לובש מדים כחולים, "אך הסר דאגה מליבך, הינני בריא כשור רק המראה שאני צופה בו לפני זמן רב מטביע בי את חותמו עמוק עמוק ועדיין חקוק בזיכרוני כאילו הוא קורה ברגעים אלה ממש. משום כך אני מחפש אותך כדי לפרוק מעלי את אותה מעמסה שמכבידה עלי בעבודתי במיוחד בעת תרגילי ריצה, קפיצה ושאר אקרובטיקות שאני נאלץ לבצע כדי לזכות באפשרות להציג לכמה אזרחים שאלות חשובות.
ודאי זכור לך אותו מקרה של חיסול אכזרי ולא מפוענח של בכור 'בית מרקחת' – אותו ברנש מגודל גוף ומהיר אגרוף הממוקם דרך קבע במאורה סמוכה למשרדה של ליסה 'המונה דופק', משם הוא מוכר ללא מרשם רופא חומרים מטשטשים מסוגים שונים. ובכן, יום בהיר אחד נעלם בכור 'בית מרקחת' מהשטח ואינו שב עוד. אזרחים רבים בעירנו מתלוננים מאז על קושי מסויים להשיג את הסחורה אותה הוא משווק דרך אותה מאורה מעופשת בה הוא יושב, והיובש שנוצר עקב עזיבתו הפתאומית וללא כל הודעה מראש גורם למרירות רבה ולתרעומת לא רצויה". לרגע עוצר אברמיקו בשטף דבריו, סורק שוב את באי המאורה ורק אז גוחן לעברי וממשיך.
"לכשעצמי אין בליבי נימה אחת של עצבות על הסתלקותו של בכור 'בית מרקחת' מהשטח ולמעשה אני רואה בהיעלמו את אחד המעשים הטובים היחידים שבכור דנן עושה בכל ימי חייו, שהרי בכך הוא תורם תרומה גדולה לניקיון משמעותי ברחובות העיר ועל כך נתונה לו ממני ברכת הדרך. אולם, שאלה אחת שנותרת ללא כל מענה מטרידה את מנוחתי ומדירה שינה מעיני – היכן הוא מתמקם לו כעת אותו רוקח מהולל שהרי אם אינו מוכר את מרכולתו בעירנו ודאי הוא עושה זאת במקום אחר ומנהג ידוע ומקובל הוא בין הכחולים להזהיר אחד את השני מפני רעות שמתרגשות עלינו בטרם עת".
מאחר ואברמיקו 'אזיקון' זקוק באמת ובתמים לאוזן קשבת, הריני מקשיב לסיפורו ללא הפרעה ואף מנצל את הזדמנות הפז לסיים את האומצה שלי ללא כל הפרעה. "והנה," ממשיך אברמיקו, "יום בהיר אחד אני מוזעק לחורשה שבפאתי עירנו, שם נוהגים הילדים לצאת ולשחק במלחמות שוטרים וגנבים ושאר משחקים שילדים כה אוהבים לשחק. למעשה, אותה חורשה חביבה ביותר גם על ברנשים ופרגיות שנוהגים לשהות בצל העצים ולשחק בכל אותם משחקים המקובלים על מבוגרים ואולי לאחר מעשה, להבעיר אש ולצלות עליה נתח בשר עסיסי.
כך או אחרת, אני גורר את רגלי לאותו מקום כדי לבדוק שמועה בדבר הכנת בשר על האש שלא לצרכי מאכל. והרי אתה יודע היטב עד כמה ריחו של בשר שמתיישן יתר על המידה יכול לפגום בהנאתם של הילדים, הפרגיות והברנשים ששורצים באותה חורשה ירוקה ונעימה. אינני מצפה לעבודת בילוש מסובכת ומורכבת שהרי מיד עם כניסתי לאותה חורשה קופצים עלי אותם ריחות בעושים, תופסים בחוטמי ומכוונים את צעדי למקום נסתר ומרוחק.
ומה רואות עיני אם לא את בכור 'בית מרקחת' כשהוא שרוע על גבו בעוד ידיו ורגליו קשורות לו בחוטי מתכת אל בסיס אחת מאותן אסכלות הפזורות ברחבי אותה חורשה. תחילה, יש בדעתי להביע בפני בכור דנן תרעומת מסויימת על הסירחון שהוא מפיץ לכל עבר אך מיד מתחוור לי שהוא זוכה לצלייה הגונה כולל חתכים וחריצים ולמעשה הוא אפילו קצת מת ומשום כך אינו יכול לזוז ממקומו ולשוב ולספק ללקוחותיו את מרכולתו.
אין לי ספק שבכור 'בית מרקחת' מטופל כראוי על יד מאן-דהוא, אם כי אינני מצליח להעלות על דעתי אפילו טיפוס אחד בעירנו שנהנה מממדי גוף גדולים מספיק כדי לגרור את בכור עד לאותה חורשה שבפאתי העיר ואף לשכנע אותו לעלות מרצונו על האסכלה. וביני לבינך, גם אם יש כזה הוא חייב לבוא אל משה 'חריץ' וללמוד שאין חורצים אומצה או כל נתח בשר אחר, בדיוק כשם שאותה אומצה עסיסית שאתה מחסל כעת אינה זוכה לחתכים וחריצים כלל ועיקר".
