מנחם חשאי
מאורות האבסה רבות מהדרות את עירנו שעל חוף הים. ההיצע כל כך רחב עד שברנשים וחתיכות רבים מתקשים להחליט באיזו מהן כדאי להתמקם שמא הם מחמיצים חוויה קולינרית המתרגשת לשיאים חדשים דווקא במזללה הסמוכה. הידועה והמבוקשת מכולן, מוכרת לכל בר-ביי-רב בשמה "פונדק הים". זו אינה אלא מאורה פשוטה ובלתי מצועצעת בעליל בתחום גינוני הטקס.
עד עצם היום הזה לא נהיר לי מי הוא הברנש היצירתי שמצליח בשתי מילים לטעות ולהטעות כל כך הרבה פעמים. שכן, הסיכויים לראות ים מבעד לחלונות המקום דוהרים הרחק אל מעבר לנקודת האפס ומתמקמים להם לעד בצד של המספרים השליליים. ולגבי הפונדק, ידוע לי ממקור ראשון, שאינני יכול לחשוף את שמו מפאת החשאיות, שלבעלי המקום אין מושג קלוש כיצד נראה פונדק ומה תפקידו האמיתי במפת העסקים. למעשה, תחת השם "פונדק הים" מסתתרת מזללה עממית שמציעה תפריט פשוט עד סטנדרטי לחלוטין.
עבדכם הנאמן, כמו שאר תושבי עירנו התוססת, מכיר את תפריט "פונדק הים" בעל פה מאחר ואין בו כל שינוי מאז המוסד הזה פותח את שעריו ועד עצם היום הזה. למיטב ידיעתי אין לבעלי ה"אורווה" הזו שום כוונה לשנות את התפריט גם בעתיד על משקל המשפט שלא מחליפים סוסים מנצחים. ולראיה, עד לעצם היום הזה לא נמצא אפילו ברנש אחד שמוכן להציע או להניח הימור כלשהו בדבר שינוי התפריט מתוך ידיעה ברורה שזהו הפסד וודאי של מרשרשים. וטוב שכך. כל הנכנס בשערי פונדק הים יודע היטב לקראת מה הוא הולך.
ולמי שטרם התנסה הנה זה בא: ראשונה במירוץ, אבל תמיד, היא צלחת הזיתים הדפוקים, כל זית גורם לך לשלוח מניה=וביה את ידך אל הבא אחריו. פולחן זה יכול להימשך לנצח אלמלא בהפרש של חצי חרטום נושפת ומגיעה צלחת חומוס עם טחינה כולל שמן הזית ופטרוזיליה טרייה קצוצה דק דק. אבל, נותנת הטון האמיתית היא דווקא הצלוחית של הסלט התורכי שמופיעה שלישית במירוץ ומצטרפת אל שתי המובילות בהפרש שרק מצלמת פוטו-פיניש רגישה במיוחד מסוגלת להבחין.
צלוחית זו מסוגלת לגרום לאילם לשיר את "התקווה" בקול צח וצלול בסולם סי מינור הלוך וחזור. העגבניות מגורדות לרסק כשהן טריות, חיות ובועטות. שמן הזית שנמהל ועוטף אותן מוסיף אופי של סוס מרוץ מגזע ערבי אציל. אולם מי שקובע את עוצמת החגיגה באמת ובתמים ומצליח להעלות את העסק כולו במעלה הסולם שפונה לכיוון גן העדן הוא מי אם לא השום החי והכתוש. מסתבר שלשום יש שיניים והן מעניקות חריפות מתוקה עם ניחוח חד שפותח גם את הסתומה שבצנרות.
יש עוד תוספת אחת או שתיים באותו סלט תורכי מהולל אולם אני מנוע מלפרסם את המתכון הסודי בשלמותו מאחר ואינני יודע את כל מרכיביו, וגם משום שאינני חפץ להביא לסיום עכור ביחסים הידידותיים שנרקמים ביני ובין בעלי אותה מאורה. סוגרות מאחור את השלישייה המובילה הן הפיתות. ובכן אלה מגיעות חמות ורכות אחרי בילוי של דקותיים על האסכלה שם מתנהל רב-שיח בינלאומי נמרץ וקולני בין דגים טריים שמוזמנים ל'עיקרית', הפרגיות שנכון לשעות הבוקר עוד נשמע קול כירכורן בלול, השיפודים השונים והאומצות שמשתזפות להן על זרועות המתכת בהנאה גלויה וגרגור קולני.
ואגב אומצה ומיני בשרים. יש ב"פונדק הים" עוד שתי תוספות שניצבות על קו הזינוק מוכנות לפתוח במירוץ מטורף אל צלחתו של המזמין. זהו סלט הכרוב הלבן טבול במעט חומץ, שמן ומלח ומנת תפוחי האדמה המטוגנים הנקראים בפי כל ינוקא צ'יפס. נפתח בסלט. מה כבר אפשר לומר על סלט כרוב לבן למעט סלט כרוב לבן? רק שתי מילים – "פונדק הים". זהו סלט רב כישורים ומעש. הן במלאכת גירוי ודגדוג בלוטות הרוק, והן בהכנת וריפוד הקרקע לנחיתת האומצה בקרקעית הקיבה. ולגבי המטוגנים.
אז ככה… חולפות להן שלושים או ארבעים שנה מאז תחילת דרכו הציבורית של המוסד הזה והצ'יפס תמיד אותו צ'יפס. זהוב נוטה לחום ופריך בחוץ, חם ורך בפנים וטעים ברמה של מ-ד-ה-י-ם. מאורה כמו "פונדק הים" מאפשרת לכל בר-ביי-רב להזמין את כל סוגי המשקאות בהם הוא חפץ להשקיט את צימאונו. אם כי, בסופו של דבר, ברנש שמעוניין לשדרג את ארוחתו עד תום מזמין גזוז, כי אין לך יותר בארצנו הקטנטונת מקום בו ניתן להשיג גזוז ובטח לא כמו זה שנרקח בפונדק. מתקתק, דוקר בחיך, ומשמיע סימפוניות קופצניות באוזניהם של חדי השמיעה. במקרה זה גם החוטם משתתף בהילולה. בועות הגזוז התזזיתיות מתגלות כבעלות כושר קפיצה לגובה מרשים בהחלט ובדרך כלל הן מתמקמות בשולי הנחיריים, מלחלחות אותן ומפצפצות את ניחוח התרכיז המתוק שאינו אלא תערובת של תרכיז מישמש כתום וענבים סגולים – וביחד – פילהרמונית.
ברור איפוא מדוע מוסד האבסה כמו "פונדק הים" חביב עלי במיוחד בכל עת שבטני מתחילה להביע את מורת רוחה על חוסר המעש והריקנות שממלאת אותה. וכך, על פי פקודתו של אותו אינסטינקט שמשדר אותות מצוקה תוקפניים מחלל איצטומכתי המצומקת, הריני מזדחל יום בהיר אחד ופוסע אל נבכי פונדק הים לשם הרגעת הרוחות. כמובן שאני מקפיד לשגר האללו רחב אל כל הנוכחים כמצופה מאזרח שמעוניין לשמור על מערכת יחסים תקינה עם סביבתו. אולם, מפאת החשש שמאן=דהוא מטריד אותי דווקא בעיצומם של רגעי האושר ומקפח בכך את הנאת הטבילה באותו סלט תורכי מהולל או נעיצת שיניים באומצה עסיסית שזופה כלבבי אני ממהר להתמקם לי בפינה שקטה ונידחת.
זה המקום לציין שאין לך ב"פונדק הים" אפילו פינה אחת שקטה, בטח ובטח שלא בצהרי יום ועל כן אין לי אלא להסתפק בפינה נידחת בלבד.
משב הרוח הקליל שמרטיט את שערות עורפי אינו דומה כלל למשב רוח ים אפילו שהמקום מתהדר בשם הכולל את המילה 'ים'. משום כך נהיר לי, שמרגע זה כל תוכניותי בדבר התענגות על מטעמי המקום משנות כיוון ומתקפחות על בטוח שהרי רק טיפוס אחד בעירנו – מנחם חשאי שמו – מסוגל לעבור לידך לבלי שתרגיש דבר למעט אותו משב קליל בעורפך.
במה בדיוק עוסק מנחם דנן אין איש יודע. השמועות רוחשות על עיסוקים חשאיים אותם הוא מצליח לשמור בסודי סודות. כל כך חשאי וסודי האיש עד שאין איש חש כלל בנוכחותו. מסתבר, שמנחם שלנו מפתח את נושא החשאיות לדרגות גבוהות כל כך עד שהוא מסוגל לצעוד ברחוב מבלי להיראות כלל. אולם תכונה זו היא רק חצי הצרה.
אזרחים מאד מהימנים בעירנו מדווחים שמנחם חשאי מפתח טכניקה סמוייה חדשה המאפשרת לו לנגוס באומצה של מאן דהוא מבלי שהקורבן ירגיש במעשה. וחמורות עוד יותר הן התלונות של באי פונדק הים בדבר חיסולן של צלחות הסלט תורכי באין רואה. כל אלה מספקים לי די והותר סיבות לחשש הכבד בדבר קיפוח הנאת הזלילה כאשר אני חש בעורפי במשב הקליל שכאמור אינו משב רוח ים כלל ועיקר. נהיר וברור לי הדבר כי בלא ידיעתי מנחם חשאי מארח לי חברה לסעודה אולם הפעם, אל משב הרוח הנסתר מתלווה מנחם דנן בכבודו ובעצמו תוך שהוא נשמט ומתיישב בכסא הפנוי שלמולי.
מנחם חשאי נחשב על פי דעת הרוב לטיפוס בלתי מזיק בעליל. הינו ממוצע קומה, צנוע בלבוש ותווי פניו רגילים לחלוטין. גם במראהו אין שום דבר יוצא דופן שעשוי להיחרט בזיכרון כך שאם מאן=דהוא נדרש לסייע בשרטוט קלסתרון של חשאי סיכויי הצלחתו קלושים ביותר. למעשה, יכולתו שלא להאיר שום זיכרון בדבר זהותו היא תכונתו הבולטת ביותר אותה הוא מנצל היטב לעסקיו החשאיים. אינני שומע על היתקלות כלשהיא של חשאי קשישא עם החוק והוא מעולם אינו נראה בחברת טיפוסים שליליים. אין איש מרכל עליו או משמיץ כך שלא נותר לי לקבוע שבעצם מנחם חשאי הינו טיפוס חיובי למדי.
לא פעם אני מדמיין לעצמי איך עירנו כובשת לה בהליכה את המקום הראשון בדירוג הערים ששווה לגור בהן אם כמה מפרנסיה מאמצים לעצמם חלק מתכונותיו החשאיות של מנחם. "האללו, חשאי." אני מפזם אליו בלבביות רבה כיאות לאדם שמקפיד לשמור על נימוסים ויחסים תקינים עם הבריות, "כבר יובלות שאינני זוכה לראות את זיו פניך". "אתה לא רואה את זיו פני?!" נאנח מנחם בטרוניה, "ומה אני אגיד?". פתיחה כל כך דרמטית וחושפנית של טיפוס כל כך סודי וחשאי גורמת לזינוק חד ברמת סקרנותי שכן נהיר לי כי סיפור עסיסי מונח לפני והמשכו מגיע מיד.
"למען האמת ," מתוודה האומלל שנעוץ בכסא מולי, פניו נפולות וכיסים שחורים כבדים מעטרים את ארובות עיניו היגיעות. "אני די תשוש מעסקי החשאיות. התחרות הופכת מיום ליום לקשה יותר, ואני נאלץ להשקיע שעות ארוכות באימוני היעלמות, ופיתוח אמצעים חדשים כדי להמשיך ולהוביל במירוץ. מצב העניינים הגיע אמש בו-זמנית לשיא ושפל חסרי תקדים כאשר בשעת אימוני ההיעלמות שאני עורך אל מול המראה אינני מצליח לראות את עצמי." ממשיך הברנש ליבב בקול נמוך, "כאילו לא די בכך שאתה לא רואה את זיו פני כבר יובלות, מעכשיו, אפילו אני אינני מזהה את עצמי יותר."
אמנם אני מצליח לראות את מנחם חשאי לעיתים רחוקות באמת ובתמים, אולם מעולם אינני מבחין אצלו במצב כל כך ירוד, עגום ואומלל. משום כך אני הודף מלפני את צלחת הסלט התורכי ומצהיר בצורה החברותית ומתחשבת ביותר: "חשאי, טבול יגונך בצלחת העסיסית הזו, אין לי ספק שרוחך מתעודדת ברגע." בשלב זה פורצת מלקקנו של מנחם דנן יבבה חרישית שזוכה ללא ספק במקום הראשון בתחרות המדוכאים, אלא אם כן אחד השופטים קנוי ומדושן היטב במזומנים שמשבשים את כושר השיפוט שלו.
"אתה לא מבין. עיסוקי החשאיות האלה הוציאו את הטעם מחיי. אינני מסוגל אפילו ליהנות מהאוכל שבא אל פי. לא פעם אני משתחל ונכנס למאורה הזו, 'מנקה' לאחד הסועדים את מנת הסלט התורכי שמונחת לפניו ויוצא כלעומת שאני בא מבלי שאיש יחוש בי. הכל בלי גיהוק אחד ראוי, בלי מצמוצי לשון שמעידים על יניקת טעם הגונה, בלי אנחת תענוג… וכאילו להכעיס, מה אני שומע סביבי באותה עת אם לא נאקות חמדה, לעיסות חשק וצלילי התענגות." "אכן, חשאי" אני משתתף באמת ובתמים בצערו, "מצב העניינים אצלך אכן יגע ומותש עד לעייפה. ומה בדעתך לעשות לשם שיפור המורל?"
את התשובה אינני זוכה לשמוע שכן הברנש מספיק להתנדף לו באותה דרך בה הוא מגיע. הפעם גם המשב הקליל שמלווה את בואו או היעלמו אינו מורגש כלל. ליבי ליבי על הטיפוס האומלל שמאבד את הטעם בחייו ואף את המשב שמלווה אותו. אולם אינני מספיק לדאוג זמן רב. האומצה השזופה והעסיסית בתוספת הצ'יפס הפריך וסלט הכרוב הלבן המוגשים לשולחני מסיטים את מחשבותי כדי מאה ושמונים מעלות וכל הרהורי הנוגים בענייניו החשאיים והיגעים של מנחם נעלמים ונשכחים.
* * *
השמועות מספרות שידידנו מנחם חשאי נוטש את עסקי החשאיות ובמקום להתייגע בעניינים סודיים ונסתרים המביאים כל כך הרבה עוגמה ועצב לחייו הוא עוסק כיום בענייני הניחומים ומוצא בעיסוקו החדש שמחה ואושר רב.
